הכרעת דין בתיק ת"ד 20725-07

הנני מזכה את הנאשם.

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי מתן זכות קדימה להולך רגל על מעבר חציה, בהתאם לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה; נהיגה בקלות ראש וברשלנות, בהתאם לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה והתנהגות הגורמת נזק, בהתאם לתקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 68 לפקודת התעבורה.

2. על פי כתב האישום, בתאריך 06/05/07 בסמוך לשעה 11:00, בעפולה, נהג הנאשם באוטובוס זעיר ציבורי, בקלות ראש וברשלנות, תוך קיפוח זכותו של אחר, שכן בהגיעו למעבר חציה, לא עצר, לא האט ולא נתן זכות קדימה למאור אסולין, הולך רגל בן 11 שנים, שחצה את הכביש על מעבר החצייה, ופגע בו. כתוצאה מהתאונה נפגע הולך הרגל ונזקק לטיפול רפואי.

3. אין מחלוקת כי הנאשם נהג ברכב במועד ובמקום המצוינים בכתב האישום וכי היה מגע בין הקטין מאור אסולין לבין רכבו של הנאשם על מעבר החצייה.

4. המחלוקת בין הצדדים רחבה ונוגעת לסוגיית האחריות לקרות התאונה ולתוצאות התאונה. ביחס לאחריות לתאונה, חלוקים הצדדים אם הנאשם גרם לתאונה כיון שלא נתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה או שמדובר בתאונה בלתי נמנעת שכן הולך הרגל התפרץ במפתיע בריצה אל המעבר. ביחס לתוצאות התאונה, בעוד שלטענת הולך הרגל, נפל עקב פגיעת הרכב, נגרם לו נקע ביד ובוצעה חבישה, הרי שלטענת הנאשם הולך הרגל, עם קפיצתו לכביש, התנגש בדופן ימין של רכבו, לא נפל ולא נגרמו לו חבלות כלשהן. 
5. בפרשת התביעה העידו בוחן התנועה, רס"מ דני גאטומה, והולך הרגל, מאור אסולין והוגש תיעוד רפואי ת/4.

6. הבוחן, רס"מ דני גאטומה : במועד התאונה שרת העד כבוחן באת"ן עמקים. באמצעות העד הוגשו דו"ח בוחן (ת/2) וסקיצה שנערכה לפי הצבעת הנאשם (ת/3).

·         בעדותו ובמסמכים שערך, הבוחן אינו קובע מהו הגורם להתרחשות התאונה !

·         הבוחן הגיע למקום התאונה בתאריך 20/06/07, כחודש וחצי לאחר מועד קרות התאונה (06/05/07), הגם שהנאשם דיווח למשטרה על התאונה ביום 07/05/07.

כיון שהבוחן הגיע לזירה באיחור, לא אותרו ממצאים אובייקטיביים בכביש, שיסייעו בהבנת מיקום הפגיעה ואופן התרחשות התאונה.

·         בניסוי שדה ראיה מצא הבוחן כי "ממושב הנהג, עד מעבר החצייה, ניתן להבחין בהולך רגל ממרחק של 56 מטרים - מדוד".

עם זאת, במסגרת הניסוי לא נטל הבוחן בחשבון את הנתונים הבאים העולים מעדות הנאשם, הולך הרגל מאור אסולין ועד הראיה אשתיווי סעיד:

א)   עובר לתאונה עצר הנאשם לפני מעבר החצייה ואח"כ החל בנסיעה עד לתאונה.

ב)      מעדות הולך הרגל לא ברור מאיזה כיוון הגיע למעבר החצייה, אך לפי עדי ההגנה 

הגיע מכוון הגעת הנאשם, כך שהולך הרגל הגיע מאחורי מקום עצירת הנאשם.

ג)       בין נתיב נסיעת הנאשם לבין המדרכה בה צעד הולך הרגל קיים מעקה בטיחות

כשבמעבר החצייה מסתיים חלק אחד של המעקה והשני מתחיל לאחר המעבר.

הולך הרגל הגיע מאחורי הנאשם, אשר עצר לפני המעבר, ולכן בדיקת שדה ראיה קדימה, ממרחק שהנו מעבר למקום עצירת הנאשם לפני התאונה, אינה רלבנטית לנסיבות התאונה.

הבוחן לא מדד את המרחק ממקום עצירת הנאשם עובר לתאונה עד למעבר החצייה ולא קבע לאורו את שדה הראיה הנפרש קדימה לעיני הנאשם, למרות שכך מתבקש לבחון שדה ראיה בנסיבות התאונה הנדונה. אין ספק כי לו נערך ניסוי מתאים, שדה הראיה קדימה היה מצומצם פי כמה מאותם 56 מ' שקבע הבוחן ולמעשה מדובר היה בשדה ראיה קדימה שנאמד במטרים ספורים בלבד. בעדותו מיום 20/12/09 (עמ' 11 ש' 16), הסביר הבוחן כי לא מדד מרחק בין מקום עצירת הנאשם לפני התאונה לבין מעבר החצייה, אולם לפי הערכתו מהמקום עליו הצביע הנאשם בת/3 כמקום עצירתו עובר לתאונה ועד לסיום מעקה הבטיחות שלאחר מעבר החצייה יש 7-8 מטרים. לפי ת/3, יש להוריד ממרחק זה את אורך מעקה הבטיחות הממוקם מעבר למקום הפגיעה, שהנו 3.8 מ', וכן יש להפחית עוד 0.5 מ' מרוחב מעבר החצייה שהנו מעבר למקום הפגיעה, והנה נותר לנאשם שדה ראיה קדימה, ממקום עצירתו עד למקום הפגיעה של כ-3-4 מ' בלבד.